המחזה "הדיבוק - בין שני עולמות" נכתב בתחילת המאה ה-20 והפך לאחת מהיצירות הקנוניות בתרבות היהודית.
המחזה הקלאסי, הדיבוק, מייצג פרק היסטורי מפואר בתולדות הדרמה היהודית המתחדשת. כאשר הועלה לראשונה בעברית, בשנת 1922 בתיאטרון הבימה במוסקבה בבימוי יבגני וכטנגוב. חלוצי התיאטרון העברי במוסקבה העלו יצירה שחיברה בין המיסטיקה היהודית לרעיונות המהפכה הסוציאליסטית. אולם הם לא היו יכולים לשער מה ייעשו יוצרים ישראליים ביצירה זו, לאחר כמאה שנה.
סיפור המחזה במקור, מדבר על הבטחת נישואין שהופרה מטעמי בצע כסף. בעקבות הפרת ההבטחה, מופיעה רוחו של החתן ונכנסת בגופה של הבתולה חנה בת לאה. היום, בשנות האלפיים, נבחנת מחדש הרלוונטיות של המחזה לימינו אלה.
ב"הדיבוק - גרסת הבמאי", יש שאיפה לפרק את המחזה מיסודו, ולעצב מתוכו נושאים חברתיים אקטואליים. המיסטיקה היהודית, ככל מיסטיקה אחרת, מתעוררת לחיים ועושה לה נפשות בעיקר בתקופות מצוקה ואימה. היא מכרסמת בחשיבה עצמאית ודוחה כל הטלת ספק.
המתח המתקיים בין שני העולמות - בעלי השררה המדכאים, אל מול רוח האדם, הוא אשר מעורר ליצירת תיאטרון זו כפעולה חברתית ישירה, מתוך השאיפה להשיב אל התיאטרון את ייעודו כמעורר חשיבה ביקורתית. הדיבוק של שנות האלפיים אינו רוחו של חנן, אלא הוא רוחו של המדוכא בצל כיבוש אכזרי וזו היא רוח ההתנגדות.
אבי גיבסון בר-אל אשר נבחר לנהל אמנותית את קבוצת התיאטרון "סמרטוט" שאותה ייסד חוני המעגל ז"ל ממשיך בדרכו שלו ליצור אמנות חתרנית, אלטרנטיבית שמתריסה מעשי עוולה אישיים ופוליטיים ומגיבה רדיקלית למצב חברתי-פוליטי נתון. הוא יוצר אמנות אשר זועקת ומושכת לשטן בזנבו עד אשר ייבחן הסדר הקיים ויבוא על תיקונו.
